בעבר כתבתי על השאלה האם להביא ילדים לעולם שבוער בכאוס, מלחמה ואי ודאות תודעתית וכלכלית כל כך חונקת דוחקת ומפחידה.
על כך שזו אחת השאלות העמוקות והקיומיות ביותר של הדור שלנו.
ושמכך שבשנים האחרונות נראית מגמה ברורה- שיעורי הילודה יורדים.
לא כי הם לא מסוגלים, אלא מתוך בחירה.
כי הם עוצרים רגע לחשוב…
לאיזה עולם, איזו מציאות אנחנו מביאים לפה ילדים?
אבל מתקיימת פה במקביל גם תנועה הפוכה!
בייבי בום בתוך מלחמה!.
בזמן שבו ההיגיון אומר לעצור, אנשים בוחרים דווקא ללדת.
אולי כי החיים מזכירים לנו כמה הם שבריריים,
ודווקא בגלל זה מתעורר הדחף להמשיך אותם.
אולי כי בתוך ערפל המוות, כל בכי של תינוק הופך להיות הוכחה חיה שעדיין יש כאן אור, שיש עתיד.
הבחירה לא ללדת בתוך כאוס היא בחירה של זהירות, של אחריות, של פיכחון.
אבל היא לא בהכרח תוצר של פחד.
להפך.
היא אמיצה, חתרנית, ודווקא בארץ שבה ילודה היא כמעט צו דתי-תרבותי, היא נוגעת ומערערת את לב הסטטוס קוו.
זו בחירה שמסרבת לציית לקול הקולקטיבי שאומר: “גם אם הכל בוער, תמשיכי ללדת.”
זו בחירה שאומרת- אני לא הולכת על אוטומט. אני לא כפופה ל"פרו ורבו" בכל מחיר.
אני בוחרת אחרת.
ובאותה נשימה,
גם הבחירה ללדת אל תוך עידן שבו המוות נוכח כל כך, זה אקט אמיץ וחתרני בטירוף!
דווקא מתוך הכאוס, מתוך הדוחק והפחד, יוצרים חיים!
והבחירה הזו,
היא אקט של תקווה, כמעט אקט של מרד! אני מייצרת חיים דווקא עכשיו.
הילודה בתוך חורבן היא כמו לזרוע זרעים באדמה סדוקה וחרוכה.
זה לא מבטיח יבול, אבל זו הכרזה אמיצה!
אני מאמינה שיהיה גשם. אני מאמינה שהאדמה עוד תצמח.
בעיניי, שני הקטבים האלה- הבחירה לא ללדת והבחירה כן ללדת,
הם לא הפכים של פחד ותקווה, אלא וריאציות שונות של כוח.
הראשונה- כוח חתרני שמסרב להמשיך את מה שמרגיש כמו מרוץ עיוור לתוך תהום.
השנייה- כוח מחייה שמבקש להדליק אור של תקווה בתוך החושך.
כשזה נעשה מתוך מחשבה עמוקה ובחירה מודעת,
שתי הבחירות אמיצות.
הן מייצגות צורות שונות של אמונה לגיטימית אחראית וחשובה.
כשהן נעשות מתוך מחשבה עמוקה ובחירה מודעת, שתיהן נובעות מאותה קריאה פנימית-
אני היא זו שקובעת.
אני יודעת שהשיח בנושא מאוד מאוד טעון, ויש עוד הרבה סיבות ללמה א.נשים בוחרים
אם ללדת או לא, הרבה לפני וללא קשר למלחמה ומצב העולם.
ואני גם יודעת שרוב הא.נשים לא באמת ממש בוחרים במודעות.
בואו, רובינו לא הגענו לעולם הזה כי ההורים תרגלו שמ"פ וממש בחרו בזה…
אבל דווקא לאור הקיום הכאוטי, שיח מודע על חיים ומוות,
בשליטה ובחירה הוא הכי רלוונטי וחשוב.
שיטת המודעות לפוריות מחזירה אלייך את חופש הבחירה.
הכלי הטבעי, הפשוט והיעיל ביותר שיש לנו היום.
זה לא הרופאים מחליטים, לא התרבות, לא הדת, אלא את.
את מוצאת איתו את חלון הפוריות שלך- הימים היחידים שיש לך בכלל סיכוי לזה,
ואת, בשליטה מלאה בוחרת מה לעשות בו.
עד כדי כך השליטה בידייך, שאת בוחרת לא רק אם להרות או לא,
אלא גם את מי! (לומדות תיאוריה לתכנון מין הילוד בהתאם לתזמון הסקס).
אם נוח לך לשתף,
מה בחירתך כרגע, ולמה?
ואם כבר עשית ילדים, חשבת על זה לפני לעומק? או כך יצא?
(גם לא לדעת מה נכון לך כרגע זה ממש בסדר!)