העולם בוער והילודה יורדת!

העולם בוער, ואנחנו אמורות להביא אליו ילדים.
החברה בקריסה, ואנחנו אמורים להרגיש מוכנים ליצירת משפחה.
זה מרגיש כמעט מנותק מהמציאות.

אני הולכת להציף פה נושא כאוב, מטריד ומטרגר קצת… שאתן.ם כבר יודעים.ות…
אבל אנחנו מדברים עליו בפרטי בשקט ביננו רק…

הילודה יורדת.
לא רק בגלל נוחות או קריירה (ובעיות בריאות רציניות שמתגברות בעולם המערבי)–
אלא מבחירה.
כי העולם הפך למקום מפחיד, לא יציב ולא בטוח.
מלחמות. קריסות כלכליות. בדידות הולכת ומעמיקה.

לא מזמן הייתי בהרצאתו המרתקת של האנתרופולוג דני נווה על גידול ילדים בריאים ומאושרים בתרבויות הילידיות, ויצאתי בתחושה כואבת, שלצערי הרב גם ידעתי אותה אינטואיטיבית…

it takes a village .1
2. אין לנו סיכוי. בעולם כמו שהוא נראה היום, לרובינו אין את התנאים הבסיסיים להיות הורים או לגדל ילדים בריאים ומשגשגים כמו שאנחנו צריכים בטבע שלנו…

המשפחות הגרעיניות כבר לא מחזיקות, אין לנו קהילה, שבט, והעומס על ההורה היחיד – עצום.

הרבה נשים שואלות את עצמן:
האם נכון להביא ילדים לעולם כזה?
והרבה גברים פשוט קופאים, נבלעים לתוך חוסר ביטחון עמוק על מקומם בחיים האלה.

ובמקביל, הלחץ מהכיוון ההפוך רק מתעצם:
שעון ביולוגי.
העובדה שעדיין, גם היום, ערכה של אישה נמדד בשאלה – האם ילדה.
כמה היא נראית פורייה, נשית, "בזמן".
וכמה קל לתייג אישה שלא הביאה ילדים – כמשהו שלא קרה אצלה כמו שצריך.
במיוחד בישראל שאובססיבית לילודה.

הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.
אנחנו מפחדות להיות לבד, מפחדות לבחור לא נכון, מפחדות להחמיץ את מה שלא יחזור.
אבל גם מפחדות להביא ילד לעולם בלי רשת ביטחון אמיתית, בלי בסיס כלכלי חזק, בלי בן זוג אוהב ויציב, בלי ודאות לאן העולם המוטרף הזה הולך, בלי כוחות.

וזה לא "פינוק". זה פחד קיומי.
החיים עצמם הפכו לבלתי נסבלים בקצבים ובציפיות שלהם – ואנחנו מצופות להמשיך להאמין באגדה.
אבל משהו בנו כבר לא מאמין.
ואת הכאב הזה – צריך להפסיק להדחיק.

מי שכבר כן הביאו ילדים, נשארים לרוב "לבד" איתם בבית, שלושה ילדים ויוקר מחיה, בלי יד על הכתף ובלי ידיים שמחזיקות איתנו.
מי שכבר הורה – לא תמיד מרגיש שייך לקהילה. הבדידות לא נעלמת עם הילדים. לפעמים היא רק מתעצמת.
ואז מה קורה?
אנחנו שורדים. לא באמת נוכחים.
רצים אחרי קיום בסיסי, במקום לגדל חיים.

וזה מפחיד – כי עמוק בפנים, אנחנו רוצים לא רק ללדת ילד, אלא לגדל אותו טוב.
באופן שיש בו רוך, חכמה, שותפות.
אבל בשביל זה- לא מספיק זוג.
לא מספיק אדם אחד.
צריך קהילה.
צריך מבט נוסף על הילד, על ההורה. צריך דודה. צריך שכן.ה צריך מישהי שתחזיק איתך את התסכול, את הכאב, את השמחה.

בקיצור, זה לא רק אישי. זה לא שאת "בררנית" או שהוא "מתמהמה"-
זו תרבות שקורסת סביבנו.
תרבות מלאה בבלבול. הצפה. פרדוקסים.

ומערכת שנמדדת עדיין לפי ערכים ישנים – יופי, פוריות, זוגיות נורמטיבית – מול עולם שהשתנה לגמרי, וממשיך להשתנות במהירות מטורפת.

אנחנו דור של נשים חכמות, עמוקות, יוצרות, מחוברות, שחיות במציאות בלתי אפשרית, סותרת, לוחצת שגומרת לנו על מערכת העצבים..

וזה לא אומר שצריך לוותר על אהבה, על משפחה, על חיים עם משמעות.
אבל זה כן אומר שצריך להפסיק להאשים את עצמנו.

צריך להבין שהכאב הוא לא כשל אישי – הוא תוצאה של תרבות שאיבדה את הדרך.

ופה מגיעה נקודה עוד יותר עמוקה.
והצעה –

האם כדי לבטא את ההורות שבתוכנו, אנחנו חייבות ללדת מתוך הגוף שלנו?

והתשובה היא: לא בהכרח.

הרחם היא איבר פיזי – אבל גם סמלי, מנטלי, רוחני.
הרחם יודעת ללדת רעיונות, פרויקטים, יצירות, תובנות.
והיא גם יודעת לכוון אותנו: מתי הזמן, מתי לא.
היא לא רק איבר של הולדה – היא גם מקום של הקשבה.

יכול להיות שהשלב הבא בתודעה שלנו, כנשים, הוא להרחיב את מושג ההורות –
מהורות פיזית בלבד, להורות קהילתית, רוחנית, בין־אישית?
להחזיר את הדודות למרכז החיים.
להחזיר את הדודים. את המבוגרים. את המעגלים.
לא כדי “לפצות” על היעדר ילד ביולוגי – אלא כדי לבנות חברה שבה ילדות וילדים גדלים עם מבט רחב יותר.
עם יותר עיניים רואות, יותר לבבות פתוחים.

וזו אולי אחת הדרכים היחידות לרפא את הקרע התרבותי שאנחנו בתוכו:
לא להכריח כל אחת ואחד להקים משפחה גרעינית, אלא לפרק את הבדידות מתוכה.
להציע מרחבים של שייכות, של משמעות הורית גם מחוץ לDNA.

ולא פחות חשוב (וזה מה שאני מלמדת)– לאפשר לנשים להתקרב לרחם שלהן גם בלי הפחד מהשעון.
להחזיר את הרחם לעצמה, לעצמך.
לא כאיום – אלא כמקור של חכמה פנימית.

הפוסט הזה נרשם כמובן גם כהזמנה לבוא ללמוד את שיטת המודעות לפוריות שאני מלמדת, והקורס שלה יפתח בסוף החודש.
כי השיטה באמת מחזירה לנו את האפשרות להקשיב לרחם לא רק כשעון – אלא כמצפן.
לא רק איבר שמוליד ילדים, אלא מקור של יצירה, אינטואיציה והנחייה פנימית.
היא מאפשרת חופש בחירה אמיתי – מתוך חיבור עמוק למחזוריות, לגוף, ולעונות החיים. לתחושת שליטה. לדרך פרקטית, דרך ידע מהימן לשנות את הנרטיב התרבותי על נשיות, מיניות, פוריות…
לדרך פרקטית לאפשר לנו לנשום ולחיות בעולם המשוגע הזה בתחושת העצמה כנשים לא תלויות ילודה.

אלא כהזמנה רגע להציף את הנושא הטעון הזה.

דיון לאמיצים ולאותנטיים בלבד.

איך הוא פוגש אותכם?

איך נשמע הרעיון שהצעתי? יש לכם עוד תובנות, שיתופים, פתרונות בנושא…?

it takes a village
גם כדי ללדת ולגדל רעיון תרבותי חדש… 

ואיך אני תמיד אומרת?…
אם יש לנו את היכולת ללדת מתוך גופינו, אין לי ספק שאנחנו יכולות גם לברוא תרבות חדשה בצלמנו.

*ולמען הסקרנות- לא, אני לא אל-הורית.
ולא, אין לי ומעולם גם לי היתה לי הקריאה ללדת. יש תמיד מקום לגם וגם 

אני בעד חופש בחירה ומודעות.